אתמול הגעתי לבית ספר יעלים בערד. סדנת אמנות חוטים, ילדי א-ד, בית הספר של החופש הגדול.
זו סדנה שאני אוהבת במיוחד, אנרגטית כזו, מאוד מתגמלת, משלבת כמה טכניקות. אני באופן אישי מוצאת אותה ממכרת קצת אפילו..
קבוצה שבאה אחרי קבוצה, הרבה ילדים, במרוץ להצליח להספיק את כולם, אבל באווירה טובה.
יש את הילדים שנכנסים וישר מתלהבים. אצל חלק גולת הכותרת היא ש"באמת ניקח את זה הביתה???", חלקם סקרנים ושואלים שאלות, חלקם סקפטיים לגבי היכולת שלהם להצליח,
ואתמול היו כמה שנכנסו והכריזו שהם יודעים שהם לא יצליחו, כי הם כבר עשו את זה פעם ולא הצליחו. אני כמובן התערבתי איתם שהם ייקחו היום עבודה גמורה הביתה מעשה ידם להתפאר. מי זכה בהתערבות? אגלה בסוף..
לפני כן אספר על שיחה שהיתה לי עם המורה של כיתה א, ממש בסוף היום. פגשתי אותה במסדרון ושאלתי אותה, איך היה לילדים? והאם כולם סיימו כמו שרצו את עבודתם?
היא אמרה בחיוך שכולם סיימו, ושהיא ממש מתפעלת מהם שהצליחו ככה. "זה לא פשוט, לתקוע מסמרים, להחזיק פטיש, לקשור חוטים.. חשבתי שזה יהיה להם קשה מדי, אבל הם ממש התעקשו ובסוף הצליחו!"
היא אמרה את זה בהרבה פרגון ושמחה כזו מהלב. שמחתי ביחד איתה. השיחה הזו הדהדה לי בדרך הביתה, ניסיתי להתחבר למקום הפשוט הזה של פליאה מהיכולות של הילדים, הטכניות והיצירתיות, ומהתוצר המדהים של האמונה בעצמם.
הבנתי שביומיום שלי, אני קצת לוקחת כמובן מאליו את העובדה שכשאני מגיעה למפגש עם ילדים, קודם כל הילד במרכז. זו סיסמא יפה, "הילד במרכז".. קצת שחוקה. לא מצאתי ביטוי יותר אותנטי. אבל אגיד מה הוא אומר מבחינתי.
כשאני מגיעה לקבוצת ילדים שאני לא מכירה, חשוב לי להביא להם יצירה שתהיה באיזון המדויק בין המאתגר במידה למעניין מספיק. אם זה מאתגר מדי, זה מתסכל. אם זה קל מדי, זה משעמם. צריך למצוא את האמצע.
אני גם עושה נסיונות כמובן, אבל הם שמורים לשפני נסיונות קבועים שאני מכירה, ואיתם אני אוזרת את האומץ לנסות סדנאות חדשות (ותודה לילדי הר עמשא וביה"ס הדמוקרטי בערד שפעם אחרי פעם סופגים את השגעונות שלי).
אני מחפשת חודשים ואפילו שנים את הכלים והאמצעים שיביאו לסדנה המתאימה. במקרה הזה,
פטישים קטנים אבל לא מדי, עם מגרעת לאחיזה נוחה. פליירים קטנים שיצליחו ליישר את המסמרים העקומים שיוצאים לנו כשזו הפעם הראשונה שאנחנו עובדים עם פטיש ומסמר. מסמרים קטנים שיהיה קל לתקוע אבל עם ראש לא קטן מדי שהילדים לא יפספסו. אני דואגת שיהיה מגוון של תבניות שעל בסיסן הילדים עובדים, בכל מיני תחומים נושאים, ומסדרת אותן לפי רמות קושי, שהילדים יוכלו לבחור בעצמם באופן כנה על פי יכולותיהם וניסיונם. חוטי ריקמה במגוון צבעים שיתנו השראה ויעשו שמח בעיניים, מסודרים כך שלא יהיה לי פקעת אחת גדולה של חוטים בסוף היום (זה בעצם יותר בשבילי...) פלייליסט אנרגטי וכיפי של שירים שבא לי לשמוע בזמן שאני יוצרת (וגם אותו אני כבר צריכה לרענן..). כמה דוגמאות להשראה, לא יותר מדי, לא מורכבות או ראוותניות מדי, עם אלמנטים שונים שיעזרו לי להמחיש דרכים שונות ליצירה. שכשהילד ייראה אותן הוא לא יגיד "את זה אני בחיים לא אצליח", אלא בכיוון של "איזה מגניב, בא לי".
את כל אלו אני לוקחת מאליו כי זה החזון שלי, שכל ילד וילדה שמתנסים ביצירה יזכו לחוויה שלמה. שתהיה נעימה. מאתגרת. מסקרנת. מאפשרת. ובעיקר מה שהוא רוצה שהיא תהיה.
אבל מדי פעם אני לוקחת רגע ומחייכת, ונזכרת שזה לא מובן מאליו. ושאיזה כיף שאחרי הרבה שנים של מחשבות והרהורים בדבר הזה, אני מצליחה לפגוש מעל 100 ילדים ביום אחד, לעזור ולהזכיר להם ולמחנכים שלהם, שהם מסוגלים להרבה יותר ממה שנדמה להם בהתחלה.
וכן, גם לזכות בהתערבויות. ולשמוח עם אותו ילד שסיים את היצירה שלו ובא להראות לי בהתלהבות.
לסיום אספר שיש לי אסיסטנטית מוכשרת במיוחד, אלונה שמה. היא מלווה אותי כבר שנה שנייה בסדנאות. היא משהו מיוחד. היא מחכה לי ליד האוטו כמה דקות לפני הזמן שקבענו. עוזרת לי לסחוב הכל, לפעמים בכמה נגלות, בלי להתלונן אפילו לרגע. היא מלווה את הילדים בשקט וברגישות רבה. מסתכלת מסביב ומזהה ישר מי צריך עזרה וניגשת אליו. יודעת לתת עזרה במידה שהילד צריך, לא יותר ולא פחות. היא ראש גדול ממש. יודעת כבר מה צריך לעשות בין קבוצה לקבוצה. מסדרת, מארגנת. אני צריכה להכריח אותה שתצא להפסקת אוכל. ובסוף כשאנחנו בדרך הביתה כשאני מציעה לה ארטיק, היא מחייכת ואומרת בביישנות, תודה. אז אלונה, תודה לך. אין דברים כאלו.
ואמרתי שהיא רק בת 11?
