בית חם לציפורים ולקהילה

אז קצת לפני פסח, זכיתי להשתתף בסדנה מיוחדת במינה, אם להגדיל ולהגיד- אחת הסדנאות הכי מרגשות שלקחתי בהן חלק.

בשיתוף פעולה עם קק"ל וקיבוץ בית גוברין, בנינו 40 תיבות קינון לציפורים עבור פינת החי בקיבוץ.

ההתרגשות החלה כבר מהשיחה הראשונה עם תרצה, אחראית פינת החי, שסיפרה לי על המטרה שלה להפוך את פינת החי לא רק למרכז חינוכי אלא גם ממש למרכז להצלת חיות בר. כשהיא פנתה לקק"ל לבדוק אולי יוכלו לעזור לה לרכוש תיבות קינון, פולה היקרה קישרה אותה אלי ואמרה שלקנות תיבות קינון פחות, אבל למה לא לבנות?

בקורס יזמות שעשיתי לפני כמה שנים, אחד המשפטים שנחרטו לי, הוא ש"הלקוח לא בהכרח יודע מה הוא רוצה". ושהתפקיד שלי הוא להבין מה הוא רוצה וצריך, ומתוך שיחה איתו להציע לו את הסדנה הכי מתאימה עבורו.

פה זה היה קצת אחרת... תרצה שלחה לי מפרט מקצועי ומרשים של תיבות הקינון שהיא רוצה לבנות, מידות, גדלים, כל תיבה מתאימה לציפור אחרת, פתח הכניסה צריך להיות מדויק, ועוד יותר חשוב טבעת הברזל מסביב לפתח כדי שהדררות והמיינות לא יינכסו לעצמן את התיבה.

השיחה הזו היתה מרתקת, להצליח למצוא את נקודת המפגש בין שני ההיבטים המקצועיים- הזאולוגיה והנגרות. להצליח להבין איך אפשר, עם 40 ילדים בני 6-12, לבנות תיבות שיתאימו בגודל ובשימוש לציפורים, לעשות את זה טוב, ולהצליח לעשות את זה בשעתיים.

זה לקח זמן אבל הצלחנו לפצח את זה. בעזרת מדריכי הנעורים והמדריכים הבוגרים שהגיעו עם הילדים, כל בוגר לקח קבוצת ילדים, תפס איתם שולחן קק"ל ברחבי יער המלאכים, ונכנסו ביחד לשעה וחצי של בנייה, ניסוי וטעייה.

והיה אפשר לראות איך כל קבוצה התמודדה אחרת עם האתגר. היו את ההחלטיים שבנו גם בלי להבין מה בדיוק הם עושים, והיו נכונים לתקן ולבנות מחדש בסוף כשהבינו מה השתבש. היו את אלו שעקבו אחרי ההוראות, שלב אחרי שלב, כמו ערכת איקאה. היו את אלו שלא זזו בלי להבין בדיוק מה השלב הבא. והיו כמה נערים שלקחו על עצמם להיות "צוות הסגירה", לקחת כל תיבה שנבנתה, לתקן טיפה, ליישר טיפה, להתקין צירים, טבעת ולהעמיד בשורה עם שאר התיבות המוכנות.

בסוף בסוף, כמובן הטבענו את טביעות הידיים של הילדים על התיבות, למה לא שיהיה קצת צבע בעיניים.

אז מה הפך את הסדנה הזו לכל כך מרגשת עבורי...

קודם כל, כי היא היתה ממש לפני פסח וכבר חיכיתי לחופש.

סתם. גם זה.

אבל גם,

השילוב בין חווית הצלחה של בניית משהו בעצמי, והערך החינוכי של עשה זאת בעצמך, לבין השימוש הסופי של המוצר- שבאמת ישמש את פינת החי ואנחנו מקווים לראות ציפורים מקננות בתיבות הללו ולשמוע את ציוציהן ממלאים את הסביבה.

הקהילתיות. אני רק לימדתי פעם אחת את המדריכים, הם העבירו הלאה, הילדים לימדו אחד את השני. היתה תחושה של שותפות, שאנחנו בונים משהו ביחד, למען הקהילה שלנו.

המתח הזה, שתמיד מעסיק אותי, בין יצירה מאתגרת מספיק למאתגרת מדי. זה היה קצת הימור, איך יהיה לילדים בגילאים האלו לבנות תיבות עם פטיש ומסמר. עם הרבה עבודת הכנה, הדפסה של הוראות מצולמות, שבלונות ועוד כלי עזר, זה היה אפשרי.

אז יצאתי מהחוויה הזו מלאת תחושת משמעות ואני שמחה שזכיתי לקחת חלק במיזם היפהפה הזה. אני עדיין מחכה לתמונה של תיבות הקינון תלויות ומאוכלסות.. עד אז, נשאר לי רק לקוות לעוד כאלו פרויקטים.

תודה לפולה על ההזמנה ולקיבוץ בית גוברין, לילדים והמדריכים המקסימים. למורני האהובה שהצטרפה אלי, ולא רק הזכירה לי לשתות גם צילמה! ובזכותה בעצם התמונות האלו...

שבוע טוב לכולם