מהטבע יוצאים אוצרות

היא נכנסת לחדר בחשש ואומרת,

נראה לי שהיא קטנה מדי בשביל היצירה הזו.

מאחוריה מבצבצת פעוטה בת שנה ומשהו, היא פחות מהססת וכבר רצה קדימה למחצלת, מוצאת בה אוצרות מהטבע ומתחילה לשחק.

טוב, אומרת האמא, אז אני בינתיים אתחיל והיא תשחק.

אבא מגיע עם בת השנתיים וחצי שלו, יושב ומדביק לה מה שהיא מביאה.

אתה לא רוצה לשבת קצת יותר קרוב? שיהיה לה פחות ללכת בכל פעם למחצלת?

לא, הוא מחייך, ככה זה מעביר לנו את הזמן.

ברור, אני חושבת ומזדהה.

דודה מגיעה עם שני האחיינים שלה, הם שוקעים ביצירה ומדי פעם מראים לי, מרוצים.

אמא באה עם הפעוטה שלה והן יוצרות ביחד. זו מביאה וזו מדביקה. היא יודעת מעט מאוד מילים, אבל היא יודעת להגיד "פה", וזה מספיק כדי שתצביע לאן היא רוצה שכל דבר יילך, ואחרי הכל זו היא שמנהלת את היצירה.

כשהן מסיימות, האמא שואלת אותה אם היא רוצה להגיד תודה. היא רצה אלי ומחבקת אותי. אני מופתעת מהמתיקות הזו ומתגעגעת לרעותי שלי.

אמא ובת 9 בערך יוצרות ביחד, בליגה אחרת. יושבות כשעה ומכינות גמדים, פיות, פטריות. כל חלק ביצירה לאחר מחשבה מעמיקה, מה הוא הכי מתאים להיות ואיפה להתמקם. התנועה מהשולחן למחצלת לא פוסקת, הן כל כך שקועות שרק כחצי שעה אחר כך שמה לב שחברה שלה יושבת בשולחן שממול.

איזה יער קסום, אני אומרת לה.

כן, אנחנו בבית ספר אנתרופוסופי, היא אומרת בחיוך כאילו קצת מתנצל..

איזה כיף שעולמות מתחברים ככה.

האמא מההתחלה ממשיכה ליצור, הפעוטה ממשיכה לשחק באצטרובלים.

את צריכה לעשות את הסדנה הזו שוב פעם בערב, רק למבוגרים, היא אומרת בחיוך קצת נבוך.

אני מחייכת איתה.

בכל פעם אני חושבת שהסדנה הזו לא דורשת ממני הרבה, הסבר קצר, קצת בטיחות עם דבק חם, לסדר תוך כדי. את העבודה הם עושים לבד ולפעמים אני מרגישה קצת מיותרת.

אבל אולי זו הזכות האמיתית, לצפות בילדים והורים יוצרים, שוקעים, מתפעלים מהאוצרות שאספתי להם.

ואני חושבת עליהם, בכל טיול שמזדמן לי לאסוף את האוצרות האלו. הילדים שלי כבר יודעים לחפש בשבילי ולדמיין, למה הפרי הזה יכול להפוך, איך התרמיל הזה יכול להיות כנף של ציפור, והקליפה הזו תהיה בסיס מצוין לרפסודה.

אני שמחה על הזכות להנגיש את הפשטות הזו, את היופי הזה שנמצא מסביבנו בכל מקום, ורק אם נצליח לראות אותו, כבר ייצאו דברים נפלאים.

שבת שלום