ניצוץ קטן בעיניים

מרכז יום לקשיש באופקים

אני מגיעה לתוך ארוחת הבוקר, ריח של מאפים באוויר, ריח של בית.

מסתכלים עלי ותוהים מה אני עושה כאן, מחייכים. סקרנים.

שרה, מנהלת המרכז, מארגנת לי שולחן להתחיל לסדר את הציוד ותוך כדי שואלת שאלות,

מאיפה את? מה את נוסעת שעה כדי להגיע עד אלינו? בשבילנו שעה?

ומה בדיוק הם עושים? לוקחים עציץ כזה ומציירים עליו.

כן גם לי יש את הצמח הזה בבית, סוקולנט, הוא משתרע לי על כל הגינה.

הם מסיימים לאכול ופורצים בשירת "עם ישראל חי" לעידוד הגוף והנפש, כמו ששרה אומרת.

אני מציגה את עצמי ואומרת שבאתי כדי שנעשה יצירה ביחד. נצייר על עציצי בטון.

שואלת מאיפה הם מכירים בטון? בונים עם זה בתים, מישהי אומרת. וגם ממ"דים- ומנהרות, מישהו אחר צועק. כמובן, איך לא חשבתי שזו תהיה התשובה בתקופה הזו, ועוד באופקים.

אני מראה כל מיני דוגמאות ואיך אפשר לצייר על העציצים, עם מכחולים, מנקדים, מסקנטייפ. צריכה לדבר בקול רם שכולם ישמעו. ברור לי שלא כולם שומעים, אבל הם מחייכים.

אנחנו מתחילים לעבוד.

אני עוברת ומחלקת פלטות צבע, כלים, עציצים.

אחת קוראת לי, תגידי לי מה לעשות. אני שואלת מה את רוצה לעשות? אילו צבעים את אוהבת? היא מסתכלת עלי במבט שאומר, תגידי לי מה ואעשה, אני לא יודעת. הצעתי לה כחול. היא לקחה את ההצעה.

אחרת קראה לי ואמרה, תצבעי לי, אני לא רואה טוב. אני מתחילה לצבוע לה קצת בכתום ושואלת אם היא רוצה להמשיך. גם אם לא תראי, ייצא יפה. תנסי להרגיש. היא מתלבטת ומנסה.

בשולחן אחר יושב פרלמנט של ארבעה גברים. מתרגשים מהצבעים, וואו כמה צבעים יש כאן. צובעים ושואלים אותי כמה פעמים אם זה בסדר איך שהם עובדים. אני אומרת שאם הם נהנים זה מצוין.

אחד מבקש שאבוא ואצייר לו מגן דוד, ואכתוב עם ישראל חי.

אחר שישב בצד עד עכשיו, קם ולוקח לעצמו עציץ. הראשון שקם בעצמו לקחת. יושב על השולחן של הדוגמאות- יותר נוח לי פה- לוקח מכחול דק ומצייר סקיצה של פנים. אתה צייר? הוא לא עונה, אבל ממשיך לצייר, לוקח עוד ועוד צבע.

אני חוזרת לכבדת הראייה, שקוראת לי ומחייכת. העציץ צבוע כולו. היא עם עיניים נוצצות שואלת אותי איך זה נראה. מקסים. איזה כיף שהמשכת.

שרה נכנסת, אני מה זה מתרגשת. יש פה אנשים שאף פעם לא משתתפים ופה הם כבר חצי שעה מציירים.

רות, נראית הכי מבוגרת בחבורה, יושבת עד עכשיו עם מסרגה וסורגת, התלוננה מקודם שלא נלכלך לה את השולחן. כשהיא כבר רואה את שאר החברים שותלים צמח בעציץ, היא אומרת, תשימו לי גם צמח. אני שואלת, רוצה שנצייר עליו משהו? שלא יישאר לבן ככה. היא מסכימה. מה נבחר? עיגול? ריבוע? לב? לב זה טוב. אני צובעת לה, כל צלע בצבע אחר. אנחנו מדברות. יש לי בן בשדה בוקר, הוא כבר בן 70. אני בקושי מבקרת אותו. את מכירה את שדה בוקר? כן, גיסי גר שם. ויש לך נכדים? בטח! יש לי גם נינים. 11 נינים. וואו, מרשים, אני אומרת. בת כמה אני נראית לך? היא שואלת. אני מהססת לרגע, טוב, אמרת לי שיש לך בן 70. אז את לפחות בת 90?.. מקווה שנזהרתי מספיק בלשוני.. אני כבר בת 93, היא אומרת, ומחלקת לי חיוך ראשון. אבל בת כמה אני נראית? אממ.. קצת פחות מזה. התשובה מספקת אותה.

שולחן הגברים מבסוט, יותר מהיצירה, מהחיוך שלי. בכל פעם שאני באה לשאול מה שלומם, הם מבקשים חיוך. אני אומרת להם שחיוכים בחינם.

שרה מבקשת שנעשה תמונה כולנו עם העציצים, מכנסת את מי שמצליח לקום ומצלמת. ותודה לקק"ל על הפעילות הזו, מספר השלט שמחזיקה אישה נחמדה על גבי כיסא הגלגלים שלה.

הם כולם מוקירים תודה כאילו הענקתי להם עוד שנות חיים.

כל כך מרענן ונדיר, לפגוש אנשים שמתפעלים באופן ראשוני ותמים מצבעים, מכחול, שתיל של צמח עם פרח ורוד יפה.

בזוית העין כשאני מסתכלת שוב על הפרלמנט, עולה בי פלשבק מסבא שלי.

היה לו פסל של ילד שמחזיק מריצה, בתוכה הוא שתל עציץ קטן. עם הזמן הצבע הלבן התקלף וראיתי שזה מעציב אותו. הצעתי לו שנצבע אותו. הוא הוציא צבעים שהיו לו במחסן וצבעתי. הוא כל כך התרגש שראה את התוצאה הסופית, ילדותית וצבעונית.

סבא שלי כבר לא איתנו מעל עשור. אבל פתאום ראיתי אותו שם, יושב, ובין כל העייפות והייאוש מהחיים, מבזיק ניצוץ קטן בעיניים, שמתפעל מצבעים פשוטים.