יצירה והנצחה

לפני כמה חודשים, זכיתי לקחת חלק לראשונה במפעל הנצחה.

קבוצת חברות שעובדות יחד, ביקשה להנציח את זכרה של עובדת נוספת שנפטרה ממחלה כשנה לפני כן.

התרגשתי מהמעמד וכבר מההתחלה היה לי ברור שמדובר בהזדמנות מיוחדת ושאני רוצה לקחת בה חלק, אבל האמת שלא הבנתי באמת לעומק את המשמעות של המפגש הזה, של העשייה הזו.

אז לאחר שיחות, תכנונים, סקיצות ומחשבות, נפגשנו לאחה"צ של יצירה בפסיפס. שלט הפסיפס הזה, שנתלה בסופו של דבר בפינת הנצחה שהוקמה עבורה, היה רק סופו של תהליך עבודה. במהלכו, נוצרה ההזדמנות לדבר, לעכל, לשתף בסיפורים, להרכיב חלק אחרי חלק את הפאזל הצבעוני הזה, להיזכר במה שחסר וגם במה שעדיין יש ביחד.

רק במפגש הבנתי עד כמה אותה אישה היתה מיוחדת, הדבק שמחבר בין כולן, זו שכולן הכירו ואהבו. וכמה האובדן הזה היה קשה וכואב.

המפגש הזה גם נגע בכמה נקודות רגישות שלי, וגם הוציא ממני אופטימיות. על כוחה של קבוצה, ועל כוחה של יצירה, לחבר ולקרב בין אנשים, ליצור זיכרון קולקטיבי משמעותי.

מודה לכן על ההזדמנות, ומאחלת לכן רק חוויות שמחות יחד.