בכל פעם שאני באה לבקר את ההורים שלי במושב, נכנסת למטבח להכין כוס תה, אני מסתכלת על מתקן התה והקפה, הצבעוני והחובבני ועם זאת שנראה שהשקיעו בו זמן רב, ועולה בי חיוך...
כל הכבוד להורים האלופים שלי ששומרים אותו כל כך הרבה שנים, לא ברור אם זה כי הוא באמת נוח להם (יכול להיות), אם הם רוצים לשמח אותי (גם הגיוני), או שפשוט עבר כל כך הרבה זמן והוא התקבע לו שם ואף אחד לא מעיז להזיז אותו.
האמת היא שאני הכנתי אותו לפני הרבה מאוד שנים. כמה? אין לי זיכרון כזה טוב אבל לדעתי זה היה כשהייתי בת 13 או 14.
המתקן הזה מעלה בי חיוך כי הוא מזכיר לי תקופה אחרת, שבמיוחד היום נראה כאילו היא במציאות אחרת לגמרי, איטית, אותנטית, פשוטה.
המשק במושב, הנגריה הקטנה בחצר. השעות אותן הייתי מבלה בחיפוש אחר שאריות עצים, מדמיינת למה הם יכולים להפוך. מבקשת מאבא שילמד אותי לעבוד על המסור, מנסה וטועה, זורקת כמה נסיונות לא מוצלחים.
חוזרת הביתה מתוסכלת ומנסה להבין מה עשיתי לא נכון.. חוזרת למחרת וממשיכה. לפעמים סתם נהנתי מזמן של שקט, שקועה בעבודה וחולמת בהקיץ. ולפעמים, היצירתיות והדמיון פגשו את המעשה, הידיים למדו דבר או שניים, ההשקעה נשאה פרי- וסוף סוף חזרתי הביתה עם ידיים מלאות ביצירה מעשה ידי.
מגיעה הביתה בהתרגשות, רואה את החיוכים של אמא ואבא, ובידיים מאובקות מניחה את היצירה במקום מיוחד שזה עתה התפנה לה. בימים שאחרי עוקבת- האם החזיק? אולי הצבע התקלף? ואם היה חפץ שימושי, התפעלתי כאשר מעשה ידי החובבניות הצליח לשרוד את השימוש הלא סלחני של משפחתי.
היום יש לנגרות מקום חם אצלי בלב, אחרי כל השנים האלו,
לא כי אני זוכרת כל פרט ופרט שעשיתי, כמו שאמרתי אין לי זיכרון כזה טוב.
וסביר להניח שמתקן התה והקפה הוא די יוצא דופן בכך ששרד מאז.
מה שאני כן זוכרת ונזכרת בכל סדנה מחדש, הוא את החוויה.
אני רואה את הילדים שבהתחלה מסתכלים בחשדנות וזורקים איזה משפט כמו "זו לא בשבילי", "אני תמיד עקומה בדברים האלו", ולאט לאט, לא בלחץ אלא עם הזרימה והנחת, מפשירים ומנסים.
את אלו שמסתכלים הצידה כל הזמן לראות מה אחרים עושים, מה אחרים חושבים,
את השקט שבתוך היצירה. שקורה באיזו שהיא נקודה כשכבר הבנתי מה לעשות וכבר יש לי השראה.
ומעל הכל, את החיוך.
החיוך כשהצלחתי במשהו שלא הצלחתי קודם, כשזה יצא כמו שרציתי, כשחיכיתי בסבלנות ועכשיו אני יכול להמשיך, כשהראתי לחבר / אבא / מורה את מה שיצא לי והוא גם חייך. כשאני לראשונה משתמש בחפץ הזה.
עד היום מתקן התה והקפה הזה הוא סוג של מראה בשבילי. כשאני מסתכלת עליו אני נזכרת בעצמי, עוברת תהליכי יצירה ראשוניים וקסומים. נזכרת בכל הילדים שאני פוגשת בעבודה שלי, ומחייכת כשאני מבינה שוב,
שאני לגמרי במקום הנכון שלי.
